("סיגמה " חומרי חשמל) נ' מעין אנרגיה ואחזקות בע"מ

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' הרשמת הבכירה אירס ארבל-אסל), לפיה קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה והורה, במסגרת בקשה לעיון מחדש, על ביטול עיקולי צד ג' בכפוף להפקדת סכום של 8,000 ₪ בקופת בית המשפט, וכן האריך את המועד להגשת התנגדות, בלא שקיים דיון ובלא חקירת המשיבה על תצהיר שהוגש מטעמה, וזאת בניגוד לעמדת המבקשת ו"לפנים משורת הדין".

המדובר בתביעה על סכום קצוב בסכום של 20,956 ₪, שהגישה המבקשת כנגד המשיבה בלשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה, זאת בגין חוב נטען עבור מוצרי חשמל שרכשה המשיבה מהמבקשת. המשיבה הגישה התנגדות לתביעה ובקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות, זאת, משהוגשה באיחור של יום אחד מהמועד שהיתה אמורה להגישו.

ברקע הדברים, החלטה שניתנה על ידי כב' רשמת ההוצל"פ מיכל שכנר, הועברה ההתנגדות לדיון בבית משפט השלום, ללא עיכוב הליכים (נוכח האיחור בהגשה), וימים ספורים אח"כ, ניתנה החלטת כב' הרשמת הבכירה עדי אייזדורפר, לפיה תידון הבקשה להארכת מועד במסגרת הדיון שיקבע בהתנגדות. בין לבין התבקש צו עיקול על חשבונה של המשיבה, עיקול שעוכב, גם כן עפ"י החלטת כב' הרשמת הבכירה אייזדורפר, בכפוף להפקדה שאכן בוצעה. בהמשך הוגשו על ידי הצדדים בקשות שונות, תגובות ותשובות להן, תוך שאעיר לעניין זה בזהירות הראויה, כי נראה שהמדובר בהיקף מופרז קמעא ביחס להיקף ומהות המחלוקת בין הצדדים.

תמצית טיעוני המבקשת היא, כי לא היה מקום ליתן החלטה "לפנים שורת הדין" שכן הצדדים כבולים למסגרת הדין, ומשהוגשה הבקשה באיחור מלווה בתצהיר מטעם ב"כ המשיבה המהווה עדות שמועה, שכן עניינו בסירוב פקידת ההוצל"פ לקבל את ההתנגדות שביקשה להגיש שליחת המשרד שהתיצבה לפניה יום קודם לכן.

לגופו של עניין טוענת המבקשת, כי ההחלטה בעניין הבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות נקבעה לדיון ביום בו נקבע הדיון בהתנגדות עצמה, וכי ההחלטות שניתנו על ידי שתי הרשמות הבכירות כמפורט לעיל סותרות עצמן, שכן מחד נקבע דיון, ומאידך ניתנה החלטה על סמך הבקשות והתגובות במסגרת הדיון בבקשת העיקול וללא קיום הדיון שנקבע במפורש. על כן טוענת המבקשת, אף שקיימת סמכות לכב' הרשמת להורות כאמור, אף ללא דיון, לא היה עליה לעשות כן לאחר שנקבע דיון בבקשה ובלא שניתן למבקשת יומה בבית המשפט.

כן טוענת המבקשת כנגד ביטול העיקול. לעניין זה טוענת היא כי משהוגשה ההתנגדות באיחור, לא מעוכבים הליכי ההוצל"פ, וכי הסכום שנקבע לצורך עיכוב הביצוע – 2,000 ₪, עניינו בעיכוב ביצוע הליכים עתידיים והוא לכשעצמו עומד רק על כ – 10% מסכום החוב ועל כן אין בו משום ערובה להבטחתו.

תגובת המשיבה נתבקשה ונתקבלה, וכן תשובת המבקשת לה.

בתגובתה לעניין הארכת המועד מפנה המשיבה לכלל בדבר אי מתן רשות ערעור, ובאשר לביטול המותנה של העיקולים, הרי שהמדובר לטענתה בהחלטות מנומקות, סבירות ומאוזנות שביהמ"ש של ערעור אינו נוטה להתערב בהן. זאת ועוד, סיכויי קבלת ההתנגדות גבוהים מסיכויי הותרת התיק בהוצל"פ, זאת נוכח הכלל לפיו אין מדקדקין עם המתנגד בשלב הגשת ההתנגדות, ועל כן, אין בנסיבות המתוארות כדי להצדיק חריגה מכלל אי ההתערבות. כך גם באשר לקביעת גובה הערבון, ובאשר לטענה לפיה נתקבלה ההחלטה בלא חקירת המצהיר, דינה להדחות נוכח העובדה כי המבקשת לא עמדה כלל על זכותה זו ולא ציינה ולו ברמז רצונה בחקירה.

בתשובת המבקשת לתגובה, חוזרת היא למעשה על טיעוניה בבקשה שהגישה.

אחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לה וכן בתיק בית המשפט קמא, לא מצאתי להיעתר למבוקש.

באשר להחלטה בדבר הארכת המועד להגשת התנגדות, הרי שעפ"י ס' 1 (2) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור) התשס"ט-2009, לא תנתן רשות ערעור על החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק, למעט החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך. די בכך כדי לדחות את הבקשה. לעניין זה יוער, כי צודקת המבקשת בהדגישה כי הן הצדדים והן בית המשפט "כבולים למסגרת הדין" ועל כן ובהנתן הצו האמור, אין יסוד גם להגשת בקשת רשות הערעור מצידה בעניין זה.

עם זאת, על מנת שלא להותיר את הדף חלק אציין, כי מעיון בהחלטת בית המשפט קמא לא מצאתי שנפלה שגגה לעניין זה גם לגופם של דברים. המועד האחרון להגשת ההתנגדות חל ביום שבת 20.4.13. לפיכך, הגשה אפשרית עד יום 21.4.13. עפ"י תצהיר עובדת משרד המשיבה, סורבה קבלת ההתנגדות ביום 21.4.13, עת הגיעה שליחת המשרד, זאת בטענה כי חלף המועד לכך. בהנתן שיקול דעת נרחב של הרשמת להאריך את המועד להגשת התנגדות בלא צורך בטעמים מיוחדים (ס' 90 לחוק בתי המשפט [נמ] תשמ"ד -1984), הרי שמוסמכת היתה הרשמת להחליט את שהחליטה, בין אם עשתה כן "לפנים שורת הדין" כהגדרתה, ובין אם סבורה היתה כי נכון לעשות כן לגופו של עניין.

אכן, בתחילה נקבע מועד לדיון בבקשה להארכת מועד, ואולם, החלטה זו נקבעה קודם שרשרת הבקשות שהוגשה לפני הרשמת בעניין העיקול ועיכוב ביצועו, ואשר קבעה לכשעצמה דינאמיקה דיונית מחודשת. במסגרת זו העלתה המשיבה בבקשותיה מחדש את עניין הארכת המועד (בבקשה מיום 26.5.13 ובתשובה מיום 2.6.13) והמבקשת, (בתגובתה מיום 2.6.13) הגיבה לה לגופה, מבלי שהעלתה ולו ברמז את רצונה לקיים דיון או לחקור את המצהירה מטעם המשיבה. בנסיבות אלה, סבירה הידרשות כב' הרשמת הבכירה לשאלה זו במסגרת החלטתה (מיום 6.6.13), ולא מצאתי כל הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בכך.

7.באשר לשאלת העיקול ותנאי ביטולו: כידוע הכלל הוא, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים אלא במקרים חריגים (ר' לדוגמה, רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נ"ה(2) 307, 310 (2000); רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה 4 (27.2.2012); רע"א 8843/09 רוזה סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים, פיסקה 4 (5.11.2009)).

לכך יש להוסיף, כי הנזק שנטען על ידי המבקשת אינו בלתי הדיר, כך שגם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה. שנית, יש לזכור כי בעניינים אלה נהנית ככלל הערכאה המבררת משיקול דעת רחב, תוך שבשיגרה נמנעת ערכאת הערעור מלהתערב, אלא במצבים חריגים, בעיקר כשנתונה הזכות לערעור על החלטת הבינים במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. כפי שציין המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין ברע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' בויראת נעים (11.6.2012), הרי שהחלטת הביניים אינה אלא אבן-דרך, לפעמים אחת מיני רבות, במסלול הבירור של התובענה. על פי רוב, רק עם מתן פסק הדין הסופי מתבהרת התמונה בכללותה, שאז נבלעות החלטות הביניים כולן אל קרבו של פסק הדין, וביד בעלי הדין נתונה הזכות לערער עליו כמקשה. בנסיבות אלה, הן הצורך למנוע פיצול בלתי נסבל של המשפט בערכאה המבררת, הן העומס הכבד המוטל ממילא על ערכאות הערעור, מצדיקים כי במקרים רבים יידחה הדיון בערעור על החלטת הביניים לעת שלאחר תום המשפט.

אמנם קיים לכלל זה חריג, לפיו תתערב הערכאה הערעורית בהליך ביניים, לו יגרם נזק של ממש בהיוותרותה של ההחלטה על כנה, ולאחר מתן פסק הדין הסופי לא תוכל הערכאה הערעורית להפעיל ביקורת שיפוטית אפקטיבית ולהשפיע בדיעבד, ככל שיהא בכך צורך, על אותה מציאות שיצרה ההחלטה האמורה. חריג זה מופיע בהוראות סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נמ] תשמ"ד – 1984, והרציונל שבבסיסו פורט בין היתר על ידי כב' השופט א' ריבלין בהחלטה שהוזכרה לעיל.

בענייננו לא ניתן לומר כי זה המצב וכי קיים חשש לנזק כאמור.

8. בנסיבות אלה היוותרות החלטת כב' הרשמת הבכירה על כנה והימשכות ההליך, אין בה כדי לגרום נזק או עיוות דין בלתי הפיך. אין בהחלטת בית המשפט נשוא בקשה זו כדי לשנות מצבה של המבקשת לרעה, ודאי לא באופן בלתי הפיך, ובכל מקרה, יוכל הדבר תמיד לבוא לידי תיקון על ידי ערכאת הערעור, אם וכאשר יהיה צורך בדבר לאחר מתן פסק הדין.

9.במכלול האמור, לא מצאתי מקום איפוא כל הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. הבקשה נדחית.